<h1>הלכות שמחות למהר"ם מרוטנבורג סימן צ"ט</h1>
<h2>דף מג:</h2>
גרסינן בפרק כירה איתמר מת המוטל בחמה אמר רב יהודה אמר שמואל הופכו ממטה למטה ורב חנניא בר שלמיא משמיה דרב אמר מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו, היכא דאיכא ככר או תינוק כו"ע לא פליגי, כי פליגי דליכא, מר סבר טלטול מן הצד שמיה טלטול ומר סבר לאו שמיה טלטול והלכתא כרב באיסורי (בכורות מ"ט ב'), אבל להצילו מפני הדליקה מסקינן התם (שבת מ"ד א') דהלכתא כר' יהודה בן לקיש דאמר שמצילין את המת מפני הדליקה, ומוקי לה כגון דליכא ככר או תינוק דמותר לטלטלו טלטול מן הצד דמתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית אתי לכבויה, ומשמע לכאורה דאפילו מפני הדליקה לא התירו אלא טלטול מן הצד כגון להופכו ממטה למטה, אבל להופכו במטה אחת ולהוציאו חוץ לדליקה היה נראה דאסור שאין זה טלטול מן הצד, מיהו מתוך דברי ר"י משמע התם דאפילו טלטול גמור מותר מהאי טעמא, וכן כתוב בספר המאור וז"ל וכיון דקיי"ל כר"י בן לקיש אפילו בטלטול גמור מותר להציל את המת מפני הדליקה, דת"ק אסר אפילו בטלטול מן הצד ור"י שרי אפילו בטלטול גמור, ובמת המוטל בחמה דליכא למיגזר דילמא אתי לכבויה, טלטול גמור אסור אבל טלטול מן הצד כגון ממטה למטה שרי דהא קיי"ל טלטול מן הצד לאו שמיה טלטול, ומש"כ הר' אלפסי שמעינן מיהא דטלטול מן הצד שמיה טלטול ליתא, דר' יהודה בן לקיש לא איירי בטלטול מן הצד אלא בטלטול גמור עכ"ל. ומה שהקשה על רבי אלפסי לא קשיא כלל כי יפה הוכיח דהכי הילכתא דשמיה טלטול, מדלא קאמר דכו"ע לאו שמיה טלטול והכא בטלטול גמור פליגי, אלא קאמר דכו"ע שמיה טלטול היינו טעמא דהכי הילכתא, ודוקא כגון גבי מת שהוא מטלטל ההיתר מן הצד לצורך דבר האסור המונח עליו, אבל מעות שעל הכר שמטלטל ההיתר מן הצד לצורך ההיתר, מנער את הכר והן נופלות דטלטול מן הצד בכה"ג לאו שמיה טלטול. כן פירש ר"י, ועוד האריך בפרק כירה (שבת שם) ואמרינן בפרק נוטל (שם קמ"ב ב') לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד.
